תורה שבעל פה- עת לעשות לה' הפרו תורתך

בפרק בספר "ואני, מה אני?" עמדנו על ההוספות שהוסיפו חז"ל על התורה שבכתב, על משמעותן ובעיקר על היותן חלק אינטגרלי מהשתלשלות התורה ובניינה לדורות. בשיעור זה ברצוני לעמוד על נקודה חשובה נוספת והיא ההבדלים שבין התורה שבכתב לזו שבעל פה ועל משמעותם כשאנו נגשים ללימוד או לבירור כל אחת מהתורות.

בתחילה נעיין במקור המובא במסכת גיטין דף ס עמוד ב':

---

דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש, כתיב: "כתוב לך את הדברים האלה", וכתיב: "כי ע"פ הדברים האלה", הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב. דבי רבי ישמעאל תנא: אלה - אלה אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות.

---

מקור זה מלמד אותנו נקודה חשובה ומעניינת, חז"ל לומדים כאן מפסוקים שיש איסור לכתוב את דברי התורה שבע"פ ויש איסור ללמוד תורה שבכתב בעל פה!!
דברים אילו בהחלט מתמיהים ואפילו קשים להבנה לבן דורנו. כבר דורות רבים וארוכים שאנו רגילים שכל התורה שלנו כתובה, אנו מתייחסים בכבוד רב לספרים אלו ומקדישים את רוב זמן לימוד התורה שלנו לעיון בהם!! האם כל ספרים אלו מקורם בחטא ח"ו? מדוע אם כן אנחנו כל כך מקפידים לכתוב ספרים רבים, לעיין בהם וללמוד מתוכם? מדוע אין עוצרים את הדפסת התורה שבעל פה?

על שאלה זו עונים חז"ל במסכת גיטין, בעמוד הקודם לזה שממנו ציטטנו במקור הקודם, שם מביאים חז"ל פסוק מתהילים קי"ט: "עת לעשות לה' הפרו תורתך", פסוק זה מלמדנו יסוד חשוב בעבודת ה'. לעיתים דווקא הרצון לשמור על תורת ה', להגדיל את שמו בעולם, יכול להוביל למצב של "הפרו תורתך". למצב של שינוי מחוקי התורה- דווקא כדי לשמור יותר טוב על התורה ואורחותיה. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי במקרים "פשוטים", כגון חולה שאנו מחללים עליו שבת כדי שישמור שבתות הרבה אחר כך, אולם גם במקרים מורכבים מאוד שבהם ישנם שני ערכים מתנגשים וההכרעה לטובת אחד מהם יכולה להוביל לקיום טוב יותר של המצוות. אחת הדוגמאות הטובות לעניין זה היא הנושא בו אנו עסוקים כעת. ישנו ערך חשוב מאוד, הנלמד מפסוקים, שלפיו אסור לכתוב את דברי התורה שבעל פה (בסיבה לאיסור זה נעסוק מיד), אולם בשל אורך הגלות, רדיפות קשות של היהדות וירידת כוח הזכרון נוצר צורך דחוף לכתוב את הדברים- אחרת הם היו נשכחים לגמרי!!! כאן באים חז"ל ומפעילים את הכלל אותו ציטטנו מתהילים, "עת לעשות לה'", כדי לשמור על התורה וערכיה, "הפרו תורתך", יש להפר את הכלל של אי כתיבת הדברים. אולם גם הצורך החשוב אותו הזכרנו אינו פוטר את הבעיה היסודית הראשונית ומותיר תמיד ברקע הדברים את העובדה שמדובר כאן על הפרו תורתך.

מדוע אם כן כתיבת התורה שבעל פה נחשבת ל"הפרו תורתך"? מה הבעיה הגדולה שבכתיבת תורה זו עד כדי כך שהפסוק מלמדנו שדברים שבע"פ אין אתה רשאי לאומרם בכתב?

כדי להבין את הנקודה הזאת יש לחזור לתפקידה הבסיסי של התורה בכלל, התורה נועדה כדי ללמד אותנו את הדרך הנכונה לחיות, לנהל את עניינו השונים בעולם. אולם, הכללים הראשוניים ביותר הוכתבו למשה בסיני לפני תקופה ארוכה מאוד ואינם, מעצם הגדרתם, יכולים לנגוע בכל המקרים, תתי המקרים וביליוני ההתרחשויות הצפויות מאז ועד היום. מיליארדים רבים של בני אדם חיו מאז ועד היום במקומות שונים, תקופות ומצבים שונים וכך הגיעו למצבים רבים מספור שאינם דומים זה לזה או דומים בפרט אחד ושונים ברבים אחרים. כמו שאוהב הרמח"ל בספריו לצטט- לפרטים אין סוף ואין יכולת לצפות או להכניסם לתורה אחת שתתן את הפתרונות לכל מקרה ומקרה.
הפתרון הוא גיבוש כללים, התורה שבכתב מונה רשימה ארוכה של מצוות ודרכי התנהגות כוללות, הנוגעות לכל אחד ואחד ולכל תקופה ותקופה. מצוות אלו אינן משתנות ואינן אמורות להשתנות, הן נוגעות לכל אחד ואחד מהאנשים החיים והמיועדים לחיות מכאן ועד עולם. וכדי שאפשר יהיה גם לכסות את כל המקרים הפרטיים העתידים להתרחש הרי שהתורה גם מעבירה אלינו "כללי לימוד" (ידועים יותר בתור י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם), התורה נותנת לנו את היכולת ללמוד מהמקרים הכלליים המופיעים בה ולהקיש מהם על כל מקרה פרטי שיצמח בעתיד. הכללים ללימוד זה הם נוקשים ומוכתבים מראש (אחרת כל אחד היה יכול לתרגם כל מקרה בצורה שתמצא חן בעיניו...) אולם הם מאפשרים לנו להתאים את כללי התורה שבכתב לאופן ולהתמודדויות של דרך החיים העתידה לצמוח בכל דור ודור. משה אינו מפרט בתורה את כל דרכי הבישול

העתידים להתפתח בעתיד, אולם הוא מכתיב כלל: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" וכן נותן לנו את י"ג המידות שמהן אפשר ללמוד על מדורה, תנור עצים, תנור חשמלי, מיקרוגל וכן הלאה.
התורה שתפקידה לקחת את הכללים שהוכתבו בתורה שבכתב ולתרגם אותם לחיי המעשה היום יומיים ולפרטים הרבים של המציאות היא התורה שבעל פה.

אדם שנתקל בבעיה פרטית ונטולת פתרון, היה יוצא לקראת בית הדין הגדול שבירושלים כדי שימצאו לו פתרון הלכתי לבעייתו. בית הדין היה שומע את המקרה ומנסה להשוות אותו לאחד המקרים שנפסקו כבר בעבר. אם דבר זה לא צלח, היה בית הדין ניגש לפסוקים ומנסה ללמוד מהם, על פי המידות שהתורה נדרשת בהן, איך להתנהג במקרה המיוחד שהובא בפניו. לאחר שנמצא פתרון לבעיה זו היתה גם היא מצטרפת לרשימת הבעיות הפטורות, אלא אם כן היה קם בית דין אחר ומוצא שהלימוד מהפסוקים הוא שונה, המקרה אינו בדיוק כמו שסבר בית הדין הקודם, או שהמציאות השתנתה. מכיוון שאינו דומה מצבו של עם היושב על אדמתו ושולט על עצמו לעם הנתון תחת כיבוש יווני או רומאי - פעמים רבות נאלץ בית הדין לאמר שפסיקתו של בית הדין הקודם היתה נכונה למצב המיוחד שלהם, אולם במציאות שונה גם הדין שנלמד משתנה. זהו כוחה המיוחד של תורה שבע"פ, לקחת את העקרונות המוכתבים מהתורה שבכתב ולמצוא את הדרך לתרגם אותם לכללי חיים המתאימים לתקופות שונות או למצבים שונים. כל זה כמובן בתנאי שהלימוד הוא על פי המידות שהתורה נדרשת בהם ובצירוף של יראת שמיים ומידות נפשיות נוספות שעל כל חכם היה לעמוד בהם. במשך הדורות נוצרה מסורת מתפתחת של התורה שבע"פ, פסיקות שהצטברו ונבחנו על ידי הדורות שבאו אחריהם, פסיקות שקיבלו משמעות שונה בהתאם לדור ואפילו דברים שנמחקו במשך הזמן, על ידי בתי דין אחרים.

התורה שבעל פה היתה מעצם הגדרתה דבר חי ודינאמי, משתנה חליפות בהתאם לתקופה, בזמנים של שלטון עצמי עסקה תורה זו בדיני שלטון, בזמני מלחמה בדיני מלחמה ובהכנות לקראת הגלות עסקה בעיקר בהתכוננות של העם לקראת היציאה לארצות ניכר. בעיון בגמרא ניתן לקבל רושם ראשוני ומועט על אופיה החי של תורה זו: הדיונים בגמרא הם לא מוכוונים, מדלגים מנושא לנושא על פי הקשרים שונים (ולעיתים גם משונים), הדיון חי ונושם ופעמים רבות כלולות בו הצהרות ספונטניות שאינן קשורות ישירות לנושא. הגמרא היא המייצג החשוב ביותר שנותר לנו לתורה שבעל פה ואופיה.

אולם, אז באו ימים קשים, העם עתיד היה לצאת לגלות הנוראה, המרידות והמלחמות הרבות דלדלו את שורות הצעירים (בעיקר מרד בר כוכבא, שבו מתו הרבה מאוד תלמידי חכמים צעירים), רבי יהודה הנשיא החל לחוש את האסון הממשמש ובא והבין כי אם התורה תישאר בעל פה הרי שהיא תשכח בצוק העיתים. אז ישב רבי יהודה הנשיא וכתב את התורה כדי למנוע מצב שבו תימחק תורה זו ח"ו מהזיכרון הלאומי. הוא לקח את הדיונים החיים והנושמים וקיפל אותם למילים ספורות ומדודות ככל הניתן, בגאונותו גם הצליח לשמר בצורה זו חלק גדול מהיתרונות של התורה שבעל פה ואת אופיה הנושם...

כתיבת הדברים הובילה להרבה דברים טובים, והתורה לא נשכחה עד ימינו, אולם גם חסרונות היו לשיטה זו, התורה שבעל פה, שעיקר תפקידה הוא לשמר את כללי התורה שבכתב לדורות המשתנים, הפכה להיות קפואה אף היא. הדיונים הוקפאו לדורות במושגים ששלטו אז והדינאמיות נעצרה. חלק הארי של לומדי התורה בימינו מוקדש להבנת הדברים, הבנת ההקשר שבו הם נאמרו והבנת המושגים שבהם השתמשו חז"ל. מהו "תנור" ומהו "כופח"? מה ההבדל בניהם ולמי מבניהם דומה התנור המודרני? אלו הם השאלות המטרידות היום את הלומדים. לא תרגום של כללי התורה שבכתב לאופי החיים המודרניים, אלא עיסוק בהשוואות לדינים שמופיעים בתורה שבעל פה ותרגומם לחיינו אנו.
את עיקר הבעיה אנו מוצאים בתרגומם של אורחות החיים מתורה זו לחיינו אנו, ללא התורה שבעל פה קשה לנו למצוא את הדרך הנכונה להתייחס למציאות המשתנה. דינים כמו דיני צבא, ממשלה ושלטון עצמי, שלא מופיעים בתורה שבעל פה הכתובה נותרו ללא מקור וללא יכולת ללמוד את הדרך הנכונה להתנהג בהם. וכן גם דינים רבים אחרים הנוגעים להתפתחות הדורות. כאשר רב כותב רעיון הוא אומנם מפיץ אותו משמר אותו, אולם הוא גם מקפיא אותו. לעיתים קרובות יש לדיבור ערך מוסף חשוב: הבעות הפנים, הטון, התנועות המלוות וכו' כל אלה אבדו לנו כאשר נכתבה התורה שבעל פה... פעמים רבות בגמרא אנו נתקלים במשפטים שבהם חסרה לנו האווירה כדי להבין את המשמעות האמיתית. האם הדברים נאמרו בכעס? בשאלה? כקביעה?

התורה שבעל פה שרדה את מוראות הגלות בזכות העובדה שהיא נכתבה, אולם היא גם איבדה חלק חשוב ממהותה- היכולת לספק תשובות לדורות מתחלפים. הפוסקים והרבנים עושים ככל יכולתם כדי להתאים ולשאוב מהדברים הכתובים התאמות למצב המשתנה, אולם חלק חשוב מהחיוניות של הדברים אבד ויתחדש רק כאשר תקום שוב הסנהדרין, ניגש שוב אל הפסוקים ונחזיר את התורה שבעלפה אל תפארתה המלאה, במהרה בימינו אמן.